סיפורים רומנטיים לפני המצאת הסמארטפון - ריבה רייס פרידמן

סקרה את הספר: לי יניני

ברוח הימים של טרום החג נדבקתי בווירוס "פינוי". זה לא סוד שכל מי שאוהב את המילה הכתובה, אוגר ירחונים, גזרי כתבות, ספרים וכו. ובמסגרת "מבצע תעיפי מהחלון" שגזרתי על עצמי, נתקלתי בספר "סיפורים רומנטיים לפני המצאת הסמארטפון". בעודי על הסולם אוחזת במוט השואב אבק, הספר הנוכחי נפל מהמדף. ירדתי מהסולם והתחלתי להעביר דפים מצד לצד, כשעיניי מטיילות על גבי המילים.

נו טוב, ספר של כמה סיפורים רומנטיים. במבוא מבטיחה הסופרת שאלה סיפורים של המאה הקודמת (1960-1990). כיוון שאני סקרנית לגבי אותה תקופה, החלטתי לקחת לעצמי פסק זמן לקפה, ולשאוב מילים במקום אבק לשואב.

מסכימה לגמרי עם הכותבת, שזו הייתה תקופה של פשטות ותמימות. לא דיברו על מה שלא צריך, ואת הכביסה המלוכלכת כיבסו בשקט. בזוגיות-הכל היה איטי. זה התחיל במבטים, לאחר מכן פתקים, ובהמשך צורפו גם פרחים מהגינה של השכן. אופן החיזור היה חלק מתרבות מעונבת, מוסתרת אל הכלים, מצומצמת וצנועה. מי חשב אז על סמאטרפונים, מסרונים, אינסטגרם, וואטסאפ, תמונות מידיות מכל אתר, ווויז. אז זה היה פנטזיה - היום זו מציאות, ואיך אפשר בלי...

הריקודים הסלונים שקיבלו נישה "ריקודים סלונים ושירי שנות השישים", היוו החיבור והבילוי של הזוגות. מי לא זוכר שלאותם ריקודים איטיים, קראו "סלואו בלטה", שהרעיון היה לשמור מרחק של מרצפת אחת מבן הזוג.

כיום, אנחנו מסתפקים בתוכנית רדיו שנקראת "מוסיקה של שנות השישים", וזקני הדור מתרפקים עליה וגם אני ביניהם. זוכרים את: אלביס פרסלי, פול אנקה, ניל סדקה, קליף ריצ'רד, אנדי וילאמס, תום ג'ונס, הפלטרס ועוד. הריקודים שהקפיצו אותנו היו הרוקנרול, טויסט, פסה-דובלה וטנגו. בדרך כלל התחלנו עם ריקודי מעגל כמו: הורה מדורה, שיבולת בשדה, שאבתם מים, ועוד לא אהבתי די, לאחר מכן עברנו לריקודי הזוגות ולקראת סוף הערב עברנו ל"סלואו בלטה".

לפי המבוא של הספר הבנתי שמצפים לי קובץ סיפורים נוסטלגיים, משמרי תקופה. תקופה שלא נעלו את הדלתות והשכנות החליפו מתכונים, כשראשיהן עטופה במטפחת המסתירה את הרולים, או את אותן סיכות מכלב שגיהצו את השיער באבועגילה.

בספר הנוכחי ריבה רייס פרידמן כתבה 8 סיפורים. כולם עוסקים בזוגיות, ומערכות יחסים על רקע המאה הקודמת בארץ. פה תמצאו חיזורים בעזרת שירים, תבשילים ופרחים. אין בסיפורים הללו אף מיסרון עם המילים: מה ניש? מה קורה? כאילו כזה, ברוררר....

לא ברור לי למה בחרה ריבה רייס פרידמן בסיפוריה לחזור על המשפט "אני אוהבת גברים שמסוגלים לבכות"... ועד הסיפור השמיני והאחרון לא הבנתי מדוע.

הכתיבה של הסיפורים בפונט מרווח, בשפה פשוטה, תמימה ונאיבית. הכריכה מרמזת על בתוליות, ושמונת הבולים המעוטרים באיור חופפים למוטיבים המוזכרים בסיפורים.

לדעתי בני נוער ימצאו בו עניין יותר מאשר הקהל הבוגר.
בשורה התחתונה: קראת נסעת!
לי יניני
ניב, סיפורים, 204 עמודים, 2018