צבע השמים שלנו - אמיטה טראסי

סקרה את הספר: לי יניני

ספר הביכורים של אמיטה טראסי עוסק בסחר בבני-אדם, ובעלילה הזו,הסופרת מתמקדת בסחר בנשים בהודו.

מנתונים במרשתת מצאתי, שבשנת 2004 היקף הסחר בבני-אדם ברחבי העולם, נע בין 600,000 ל-800,000 איש בשנה. לדעתי נתון לא אמיתי, מפני שהסוחרים הללו אינם חשופים, והמשמעות היא שנתונים אלה נאספו מהמקרים שנחשפו בלבד. עוד עולה מהנתונים הללו ש-80% מהסחר בבני-אדם, מתמקד בנשים שמטרתו העיקרית היא ניצול מיני. בנוסף, נרשם שעפ"י נתונים ומחקרים של ארגון העבודה הבינלאומי והאו"ם, בשנת 2009 עולה שיש בעולם כ-2.5 מיליון קורבנות של סחר בבני-אדם. אני עצמי יצאתי מבולבלת מכל המספרים הללו, ואין לי מושג עד כמה נתוני המרשתת אותנטיים.

לצערי, בארץ הסחר בנשים הוא חלק ממגמה, והנשים מגויסות למטרות מין, ולרוב במרמה ובאלימות. מנתונים רשומים עולה, שישראל עומדת בקריטריונים למאבק בסחר ומיגור התופעה, אך עם ביקורת בצידה, על קלות הענישה הנהוגה בישראל כלפי סרסורים.

אמיטה טראסי מגוללת בפני הקורא, מסע רגשי מרגש וברוטאלי על שתי ילדות בהודו: טארה ומוקטה.

מוקטה ילדה בת עשר יפיפייה עם עיניים בהירות. בהתאם למסורת, וכהמשך לעבודת הסבתא והאם כזונות המקדש, הוכרזה בטקס מיוחד לזונת המקדש. על-מנת להצילה מציפורני הטרף, נחלץ לעזרתה אשיק אביה של טארה. אשיק אסף את מוקטה לביתו כמשרתת והיא סייעה בעבודות הבית. היא מעולם לא פגשה את אביה, וגם לא ידעה מי היה אביה. המפגש בינה לבין אביה הביולוגי היה ונשאר בגדר חלום. את אימה היא איבדה לאחר שהטורפים הפנטיים התעללו בגופתה, והסבתא למחייתה החליטה להיפתר ממוקטה תמורת כמה רופי.

למרות תכתיבי המסורת והבדלי המעמדות, הילדות טארה ומוקטה מוצאות שפה משותפת, וחוות יחדיו חוויות ילדות. מוקטה מילאה את תפקיד המשרתת של המשפחה, ליוותה את טארה לבית הספר, סחבה את ילקוטה, ובשעות הפנויות טארה שיתפה את מוקטה במשחקי ילדות משותפים, האזנה למוזיקה, וקריאה, על מנת להסיר ממנה את הצלקות שנותרו בנפשה.

אך...בלילה אחד של שנת 1993, מוקטה נחטפת באמצע הלילה לנגד עיניה של טארה, ובאותן דקות הרות גורל, טארה לא זועקת לעזרה. למה? הרי טארה אהבה את מוקטה, אזי מה מנע ממנה להזעיק עזרה?

צער החטיפה ומות האם של טארה, גרמו לאביה לנטוש את הודו, ולהגר לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – ארצות-הברית.

לאחר הסתלקותו של האב מהעולם, טארה מצאה מכתב בתוך מגירה בחדרו של אביה. תוכן המכתב הקפיץ את טארה להחלטה חד-משמעית, לשוב להודו ולחפש את מוקטה שנחטפה. מה היה תוכנו של המכתב? אילו מהדברים שנכתבו במכתב גרמו להחלטה פתאומית כזו לעזוב את מקום מגוריה, בן-זוגה, לטוס להודו ולחפש את מוקטה?

החיפושים והמסע אחר מוקטה מפגישים את הקורא עם כיעורה של הודו: פערי העוני מול העושר, העולם התחתון, סרסורים, זונות, משטרה, אכזריות, מסורת עתיקה, שקרים, סודות, תבשלים, מנהגים, נופים מיוחדים ועוד.

הספר ערוך פרקים קצרים ונע על גבי שני צירי זמן, שכל פרק כתוב בגוף ראשון, ובקולה של כל אחת מהדמויות: טארה ומוקטה. בציר אחד אמיטה טראסי מפנה את הזום לעבר מוקטה הצעירה, שנידונה על פי המסורת לשרת את המקדש, ובזום אחר על דמותה של טארה, שנולדה למשפחה מהמעמד הגבוה ולא ידעה עוני. בחלקו השני של הספר, הסופרת מתמקדת בחשיפת טארה הבוגרת בשנת 2004 בהודו, ומאידך את מוקטה בעולם האחר. בסיכומו של דבר העלילה מגוללת בשני קווים מקבילים, כאשר בקצותיהם הם חוברים יחדיו לקו אחד.

אחד המוטיבים המודגשים בספר, הוא הפער בין המעמד העשיר למעמד העני. כאחת שעדיין לא ביקרה בהודו וניזונה מסרטים, ספרים וסיפורי חברים, ניראה לי שהסופרת הטיבה לתאר היטב את האווירה ששררה ושוררת בהודו גם היום.

מלבד נושא הסחר בנשים, אמיטה חושפת נושא לא פחות כאוב: "ההתעללות בילדים" ולהט הסרסורים לסמם את הילדים, כדי שלא יפריעו לאימהות לעסוק ב"עבודת הקודש" לה גויסו.

נושאים נוספים שמקבלים אזכור: מערכת הבריאות, התמותה המוקדמת, מחלות מין, המערכת השלטונית, אי הסדר, האינטראקציות בין האזרח למשטרה, שוחד, תן לי ואתן לך ועוד...

טארה ומוקטה משמשות כשליחות המסר, על מה שקורה בהודו גם היום באזורים מסוימים, והדמויות הנוספות בעלילה מעצימות את המסר.

מה הפריע לי בעלילה? מבזקי הזמן, צירופי המקרים המאולצים, הפיתולים הצפויים, הסוף ופירוש מונחי השפה שהותקנו בסופו של הספר ולא במהלך העריכה. אני אישית מעדיפה לעיין בפרושים, במהלך הקריאה באותו עמוד, ולא לנתר לסוף הספר ולחפש את הפירוש הרלוונטי. לדעתי ההעדפה שלי מקלה על הקורא, וחוסמת את עיצורי הקריאה המאולצים.

למרות הערותיי הנ"ל, לא יכולתי להתנתק מסיפור העלילה, ובמהלך היומיים האחרונים מצאתי את עצמי, אוחזת בספר ובכל רגע דל פנוי קוראת בו.

לדעתי, למרות העטיפה המאוירת בשמיים כחולים, שנושקים לצבעי השמש המדהימה, ממתק אמיתי אם כי קצת מריר.

בשורה התחתונה: מארג מרתק, קצבי, עצוב, עוצמתי, מלופף בבגידה, תקווה וגאולה.

ממליצה בחום.

לי יניני

הוצאה: אריה ניר, פרוזה תרגום, 376 עמודים, 2018