מחול ואפר - איימי הרמון

meholvehefer

"כנגד כל הסיכויים" 

בצירוף מקרים קראתי את הספר הנוכחי, במהלך הסופ"ש הצונן, והסקירה נכתבה ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה – 27 בינואר. (זהו התאריך שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ בידי הצבא האדום). 

איימי הרמון הקדישה את הספר "מחול ואפר" לרב נתן קאסוטו. כשפרסמו את חוקי הגזע באיטליה, על הרב נתן קאסוטו נאסר לעבוד במרפאה הציבורית כרופא, והותר לו "לפנים משורת הדין", להיווכח בניתוחים כרופא משקיף בלבד.

כשהנאצים כבשו את פירנצה הרב פינה את משפחתו למנזר. אודות לתושייתו משפחתו ניצלה, וברבות הימים אשתו חנה וילדיהם עלו לישראל. (חנה שרדה את מחנה הריכוז, אך לרוע המזל חנה קאסוטו נספתה בטבח "שיירת הדסה" ב-13.4.1948).

בעקבות הלשנה, הרב נתן קאסוטו נעצר על ידי הנאצים ב-26 בנובמבר 1943, ומאותה צעידת המוות הוא לא חזר... 

סיפור העלילה אותו מגוללת איימי הרמן, מועיד את הקורא עם תקופה היסטורית מזעזעת ומחרידה של הכחדת העם היהודי! זה בדיוק מסוג הספרים שאני אוהבת לקרוא, במיוחד כשהתוכן טומן בקרבו תכנים, ועובדות היסטוריות שמותירים חותם על הקורא. 

העלילה כאן היא עוצמתית, מטלטלת, מרתקת, מרגשת, מהפנטת ושואבת. אלה המילים שעלו לי בעת שכתבתי את הסקירה, ואם היו עוד מילים הייתי מוסיפה.

הספר מתחיל בפרולוג ביון 24.3.1944, כמספר חודשים לפני שבעלות הברית כבשו את שטחה הדרומי של איטליה. (אגב, אני ממליצה לכל מי שמתכנן לקרוא את הספר, ועם סיום מנהרת הזמן של השנים הללו, לשוב ולקרוא שוב את הפרולוג). 

"מחול ואפר" מחתל רומן בין אווה (בת שבע) רוזלי, לאנג'לו ביאנקו באיטליה, בעת כיבושה של איטליה על ידי הגרמנים, וחיסולו של העם היהודי וגם של העם הלא יהודי נוצרי-קתולי. 

פירנצה של שנת 1929 לא דמתה לפירנצה של השנים 1938/39, כשמוסליני הוא החבר של הימ"ש היטלר בשלטון!!! היהודים לא הורשו לעסוק במלאכתם בקרב מי שאינם יהודים, רופאים, עורכי-דין ועיתונאים. כולם איבדו את פרנסתם! גם באתרי הנופש לא היה ניתן לבלות, ואפילו אסור היה להחזיק מכשירי רדיו! 

אימא של אווה–אדל, נפטרה משחפת כשאווה הייתה בת ארבע, וגדלה עם אביה-קאמילו. אווה נהגה לקרוא לאביה בשם חיבה: "באבו". בחציו השני של כדור הארץ, סנטינו שהתגורר בארצות-הברית, לא צלח בגידול בנו-אנג'לו, לאחר שאימו של זה נפטרה לאחר לידת אחותו. לכן אחותו נמסרה לדודה, ואנג'לו נשלח למשפחת רוזלי, כדי שיוכל בעתיד ללמוד כמורה בפירנצה.

אנג'לו הילד נולד עם חצי רגל, ונאלץ להתהלך עם רגל תותבת, שמתקן מתכת משלים את הרגל החסרה. לדברי הרופאים, חבל הטבור נכרך סביב רגלו ברחם אימו, ולכן הרגל לא קיבלה אספקת דם, לא גדלה, וחלקים ממנה מתו. אחרי שנולד הרופאים הסירו את החלקים המתים והתקינו לאנג'לו רגל תותבת.

אווה שגדלה כבת יחידה שמחה לקבל את אנג'לו, והתייחסה אליו כאחיה. שניהם, בהפרש של שנתיים, גדלו יחדיו זה לצד זו, וחוו את חוויות הילדות והבגרות יחדיו.

בשנת 1938 אווה לא זכרה בכלל שהיא יהודייה! כל מה שעמד לנגד עיניו של קאמילו, בעת הטלת חוקי הגזע היה "להגן על אווה". אווה אומנם שמה לב לקריקטורות שלעגו ליהודים, ולמאמרים בעיתונות. אביה רתח אבל... אווה, כמו רבים אחרים לא האמינה. היא הייתה בטוחה שהכול פוליטיקה. אוי אוי... כמה שהיא טעתה..

ב-12.3.1938 אוסטריה קיבלה את היטלר בזרועות פתוחות – "אנשלוס", ואוסטריה סופחה לגרמניה הנאצית. משמעות הסיפוח הייתה עצומה. גרמניה סיפחה לעצמה את כל משאבי התעשייה והחימוש האוסטרים, וכך אוסטריה הפכה לחלק מהרייך השלישי והאידאולוגיה הנאצית. מכאן ואילך היהודים הפכו קורבן לרדיפות ובשר תותחים!!! 

ב-5.9.1938 אושר החוק על ידי הפשיסטים שאסר על היהודים, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, או ציבוריים באיטליה, ולשאת משרה במערכת העיתון האיטלקית. לצערנו זה היה חוק אחד מלבד רבים אחרים שבאו אחריו.

שמונה חודשים לאחר ה"אנשלוס" בלילה שבין ה-9 ל-10 בנובמבר 1938, בוצעו פוגרומים ביהודים. באותו לילה נשרפו מאות בתי כנסת ובתי עסק בבעלות יהודית. ליל האימה הזה נקרא "ליל הבדולח" (KRISTALLNACHT). 

לאחר הלילה הזה נפל האסימון במשפחת רוזלי והסב אוטו שהתגורר באוסטריה אמר: "איך אפשר להתפשר עם אנשים שאינם רוצים שתתקיים? האם הם רוצים שניעלם. אני לא יכול להסתגל למוות!" (עמוד 58) 

בעמוד 59 כתבה איימי הרמון: "1938 הייתה שנה רעה מאוד ליהודים. 1939 הייתה רעה עוד יותר." 

הסערה רק התגברה וקאמילו שגידל את אווה ואנג'לו, תהה מה צופן העתיד לשני הצעירים הללו, כשריח עשן עוטף את הקהילה היהודית באירופה, והחיים התנהלו בתוך חרדה, פחד ושלטים "אין כניסה ליהודים ולכלבים"!

ב-1939 אנג'לו עוזב את בית רוזלי ועובד ללימודי כמורה, וממשיך את הקשר עם משפחת רוזלי. מ-1940 העלילה קופצת לשנת 1943 ורק ב-17.9.1943 אווה השתכנעה לעזוב את פירנצה ולנסוע לרומא, מהסיבה שיהודי רומא חששו פחות לגורלם, מתוך תקווה שהוותיקן השוכן ברומא יגן עליהם.

ברומא אווה התחברה עם המלאך השומר עליה "אנג'לו" הכומר שלא הצליח להביט בזוועה! אנג'לו הכומר אהב את אווה והיה נתון למלחמה בינו לבין עצמו, וככומר על אחת כמה וכמה שאסורה עליו אהבת אישה. אהבתי את עמדתו של אנג'לו בביקור הפתע שערך לו המונסיניור לוצ'יאנו בדירתו... "אנחנו נמצאים במלחמה. המלחמה נוטה לגרום לנו לראות את הדברים אחרת. מלחמה היא עניין של חיים ומחוות, והיא צובעת הכול בגוונים של עכשיו או לעולם לא. אנחנו עושים דברים, שבמצב אחר לא היינו עושים, מפני שה'לעולם לא' כל כך מפחיד אותנו, וה'עכשיו' כל כך מנחם. 'אכול ושתה כי מחר נמות'." (עמוד 184) 

"ההבדל הוא, מונסיניור לוצ'אנו, שישוע הקריב את עצמו מרצון. הוא יכול היה להציל את נפשו, אבל הוא היה אלוהים. והוא בחר. אווה היא רק בחורה. איש לא נתן לה אפשרות לבחור. הבחירה נשללה מהעם היהודי. החירות נשללה מהם. הכבוד האנושי נשללהמהם, והם אינם יכולים להושיע את עצמם." (עמוד 186) 

אחת הסצנות הקשות המתוארות בעלילה: טבח של יהודים ולא יהודים, שבוצע במערות בקרבת רומא, בתגובה לפעולת טרור של תנועת ההתנגדות האיטלקית.

הדמויות בעלילה מרתקות, והן עושות את הכול כדי לשרוד. אווה התמודדה עם השנאה, הרדיפה ונלחמה באומץ. אנג'לו כשמו כן הוא, אי אפשר לא להתאהב בדמותו. הוא היה קתולי שהקריב את ביטחונו האישי, וסייע בהסתרת יהודים במנזר. הוא סיכן את עצמו ובחירוף נפש הגן על אווה.

אביה של אווה – קאמילו ידע... ובטרם צאתו לאוסטריה להבאת קרוביו לפירנצה אמר לאווה: "אנג'לו ישמור עליך. הוא אוהב אותך. ואני מבטיח שאחזור"... הוא חזר? 

הספר ערוך בפרקים קצרים, כתוב בגוף ראשון ושלישי, וביניהם מובאים קטעים מיומנה של אווה. יומניה מכילים את סדר יומה, ורגשותיה לאנג'לו על רקע המאורעות ההיסטוריים. לקראת הפרקים האחרונים של הספר אנג'לו ממשיך את יומניה.

סופו של הספר קצת מאולץ, אך בימים שהעולם השתגע הכול יכול לקרות ומה זה משנה בכלל. 

האפילוג שנכתב בגוף ראשון על ידי אווה – בת שבת רוזלי ביאנקו מקסים וסוגר את המעגל. 

זהו ספר על שני אנשים שונים שעוברים את הגבול באמונתם והופכים לגוף אחד, ומנגד סופרת שעשתה עבודת מחקר מקיפה על יהדות איטליה, ותקופת מלחמת העולם השנייה. הכריכה שעוצבה על ידי חן יאקה שומרון מצויינת. לא יכולתי לחשוב על כריכה מתאימה מזו. הצלב, המגן דוד, על רקע הנוף המשדרים עצבות ויגון, בשילוב של מים... מקור החיים, המסמלים תקווה, והכל יחד תואם לתכולת הספר. 

אני ממליצה בחום בעיקר לתלמידים/מחנכים ומבקשת, אנא תתעלמו מטעויות הסופר והגהה הלא מוקפדים שיש בספר, תתרכזו בעיקר! 

בשורה התחתונה: מצויין לאוהבי הרומנים ההיסטוריים. 
לי יניני
נ"ב: לא לחינם נבחרו השמות לדמויות הראשיות... את סיפורה של בת שבע המקראית, אשתו של אוריאל החיתי כולנו מכירים ומאידך, השם אנג'לו ביאנקו... לא סתם מלאך, אלא מלאך לבן... שאפו לסופרת! 
הוצאת אהבות, פרוזה תרגום, 382 עמודים, 2017