חמישה ימים שזעזעו את העולם \\ הפנטום הנאצי.

five day

חמישה ימים שזעזעו את העולם – אירופה בשלהי מלחמת העולם הראשונה

הפנטום הנאצי – מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי / אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לספרות ולקולנוע.

ספרים הם מפלט נוח במצבים של חרדה, עצב ויאוש, כמו זה שתקף אותי בעצם ימי מלחמת צוק איתן. חרדה מהטילים, עצב ויאוש מכך שזהו סיפור חיינו – כל כמה שנים אנו משלמים בדם על הזכות לחיות כאן. הייאוש נובע מכך גם מכך שלא נראה שזה עומד להשתנות בזמן הקרוב.

ניסיתי להתנתק מהחדשות ברדיו, מהדיווחים באינטרנט ומהפאנלים הבלתי נגמרים בטלוויזיה, קיוויתי שהספר הזה יביא תובנות חדשות, הרי אם מלחמת העולם השנייה שהייתה איומה לאין ערוך ממלחמה זו, הסתיימה איכשהו, יש לקוות שגם המלחמה, ואולי גם הסכסוך האיזורי הזה יבואו לקיצם מתישהו.

הספר מזכיר לנו שהמילה היסטוריה בצרפתית, ואולי בשפות נוספות, היא סיפור. הוא מספר את סיפורם של חמשת הימים האחרונים של המלחמה הנוראה ההיא, שהשנה מלאו שבעים שנים לפריצתה, דרך סיפוריהם של אנשים שונים, ממדינות שונות, ומצדדים שונים של המתרס. פוליטיקאים, חיילים, אזרחים, ילדים ומבוגרים. בסט יודע לספר סיפור, ודרך הסיפורים הקטנים אנו יכולים להסיק משהו על הסיפור הגדול. מלחמת העולם השנייה היא חור שחור בציוויליזציה המערבית, שכנראה לנצח ינסו להבין ולהסביר אותו במחקר היסטורי, בספרות ובקולנוע.

התחקיר של בסט מרשים מאד, הכתיבה היא קצת פופוליסטית מדי, אבל במצב הנוכחי (קריאה לשם אסקפיזם, בזמן מלחמה) זה לא ממש מפריע. הוא מודע לכך שאנו נגלה עניין רב יותר בחייהם של אנשים מפורסמים מאנשים רגילים,  ולכן מלבד התיאור של כיצד חוו מדינאים פשיסטים ונאצים את סוף המלחמה, חלק מהסיפורים הם סיפוריהם של אנשי שם, מרתק לקרוא איך הם עברו את מלחמת העולם השנייה, ואיך הם חוו אותה ואת סופה. היה מעניין במיוחד לקרוא על :קיסינג'ר, סופיה וילאני שיקולונה (ששינתה את שמה מאוחר יותר לסופיה לורן, והגשימה את חלומה של אמה להיות כוכבת הוליוודית), אודרי הפבורן (שהנאצים ייעדו אותה להיות זונה בעבורם, היא ברחה מגורל זה), לני ריפנשטאל הקולנוענית הנאצית, רומן פולנסקי, קורט וונגוט, גינטר גראס, ג'וזף הלר, חיים הרצוג שימעון ויזנטל, ועוד רבים.

הספר כאמור, מצטרף לשורה ארוכה של ספרים וסרטים על מלחמת העולם התיאורים מהספרים השונים חוזרים על עצמם, ומספרים את אותו הסיפור מזווית שונה, כמו למשל תיאור הימים האחרונים של היטלר בבונקר שלו, ניתן לקרוא ב"בתוככי הרייך השלישי" ספרו של אלברט שפאר שהיה האדריכל ושר החימוש של היטלר, ואדם קרוב אליו, לצפות בכך בסרט "הנפילה", בסדרת הטלוויזיה הצרפתית המונומנטלית "אפוקליפסה" וגם בספר הזה יש התיחסויות לכך.

ספרה של פרופ' דנה אריאלי "הפנטום הנאצי" – מסע בעקבות שרידי הרייך השלישי, מספר את הסיפור מזווית קצת אחרת. אריאלי חוקרת את קשרי הגומלין שבין פוליטיקה ואמנות כצלמת, וכחוקרת אקדמית. אריאלי חקרה את שרידי האדריכלות הנאצית, איתרה את הערים שיש בהן הרבה שרידים של אדריכלות נאצית, עסקה באיתור מידע על תהליכי התכנון הפנימי והחיצוני של המבנים האלו. היא חוקרת בספרה כיצד מתמודדת גרמניה של היום עם המבנים הללו. כמו כן, היא ראיינה בראיונות עומק גרמנים הקשורים לנושא: חוקרים, אוצרים, משמרים ובירוקרטים המופקדים, כל אחד בדרכו, על תרבות הזיכרון הגרמנית של ימינו, היא מביאה בספרה כרבע מהראיונות שערכה.

תרבות הזיכרון – בשנים האחרונות, לאחר עשרות שנים של התעלמות והדחקה, בגרמניה בחרו לציין באמצעות שלטים, פסלים, יצירות אמנות (כמו "הספריה הנעלמת" של מיכה אולמן במקום בו נשרפו ספרים בליל הבדולח), אבני נגף וכיו"ב, כמעט בכל פינה בברלין יש איזכור למה שקרה שם במשך 12 השנים שהנאצים שלטו בגרמניה.

הספר נקרא "הפנטום הנאצי" כיוון שהזיכרון הנאצי אינו מרפה, ורוחות הרפאים שלו שבות להופיע בכל אתר ואתר. האדריכלות הנאצית, ככל אדריכלות פשיסטית, הייתה מונומנטלית, וכוונתה הייתה להאדיר את הפיהרר. (כאן כדאי לקרוא את תיאוריו של שפאר על השאיפות הגדולות של היטלר, ועל כך שגם בשיא המלחמה, לא חסך באמצעים ובמאמץ לבניינים המונומנטלים שנועדו להאדיר אותו ואת הרייך השלישי, והעדיף להקצות משאבים גם בשעה שגרמנים סבלו ממחסור במזון ובמוצרים הכרחיים נוספים) במהלך מלחמת העולם השנייה נהרסו חלק מהמבנים הנאצים, אך חלקם נותרו על מכונם, ויש נסיון להכיל אותם במרחב האורבני בדרכים שונות – במה שאריאלי מכנה "הנצחה שקופה" או "הנצחה שפופה", בעקבות יצירתו של אולמן.  לטענתה, חפירת הבור ("הספרייה הנעלמת")  מתחת לקרקע מהווה הדגמה לעקרון ההנצחה השפופה. היא מעלה לדיון שאלות פסיכולוגיות של מודעות והדחקה אך בה בעת מתכתבת עם ההיסטוריה; העובדה שהספרייה של אולמן עשויה לחמוק מעינו של המבקר בכיכר בבל משמעותית שכן היא מתכתבת עם ההיסטוריה של בורות ההרג.

ההפצצות של נירנברג ושל ברלין, כמו גם של עשרות ערים גרמניות אחרות, תמו בטרם נמחתה הארכיטקטורה הנאצית מעל האדמה. בכל הקשור לארכיטקטורה של הרייך השלישי בחרו בעלות הברית ברוב המקרים בהפצצה סימבולית ותו לו. הדבר ניכר היטב כאשר מתבוננים, לדוגמא, במגרש המסדרים של נירנברג שרק סמלי הרייך השלישי חסרים בו היום. רק מיעוט מבין המבנים הנאציים הופצצו עד דק, והרוב המכריע, בוודאי אלה ששימשו כמבני מגורים או כמבני ציבור, נותרו על כנם. כך נוצר מצב בו המבנים נותרו במרקם האורבני, בבחינת נוכחים-נפקדים ופעמים רבות השינוי המרכזי שחל בהם התבטא בניתוצם של הסמלים הנאצים שעיטרו אותם.

רק מיעוט מקרב המבנים הנאציים שהוקמו בין 1945-1933 ייועדו לצרכים פוליטיים מובהקים, ונהנו ממשמעות סימבולית יוצאת דופן. מרבית המבנים הנאציים תוכננו לצרכים שוטפים ומשמעותיים פחות, ועל כן שרדו עם תם מלחמת העולם השנייה.

ספר זה הוא אבן דרך במחקר זה, השילוב המיוחד בין צילומים של אריאלי של שרידי האדריכלות והעיצוב הנאצי, לבין ראיונות העומק עם גרמנים החוקרים את הנושא, יוצר ספר מרתק ומעמיק, שהוא אבן דרך במחקר הנאצי, ומספק זווית מיוחדת על הנושא הזה, שכרוח רפאים, לא יפסיק להטריד אותנו.