הנערה מבוסטון - אניטה דיאמנט

המספרת היא אדי באום, קשישה בת 85 שנולדה בשנת 1900 בבוסטון, ומספרת לנכדתה האהובה את קורות חייה, ומתי התחילה להיות מי שהיא.

אניטה דיאמנט פורסת בפני הקורא 60 שנים, כולל תחנות בחייה של הסבתא, לרבות דמויות ממשפחתה הקרובה.

איך הם הגיעו לבוסטון?

האב ברח ממזרח אירופה יחד עם שתי אחיותיה בטי וסיליה, והאם הצטרפה בשלב יותר מאוחר, כשהיא לא ממש אהבה את השינוי. האם לאורך כל העלילה כעוסה, ומלאה כרימון על כמה לא טוב לה בארץ החדשה. היא לא הסתדרה עם השפה והטכנולוגיה, ועל כל דבר היא מצאה את השלילה. "היא ניקתה ובישלה והתלוננה. היא לא היתה מוכנה לגעת במכונת הכביסה של בטי. היא אמרה שהיא הורסת את הבגדים ולא מנקה אותם טוב כמו שהיא מנקה אותם בקרש הכביסה שלהם, ואז היתה נאנחת ואומרת שהכביסה הורגת לה את הגב. היא גידלה כרובים בחצר האחורית-מרים וקשים כמו כדורי בייסבול. אף אחד לא היה מוכן לאכול אותם חוץ ממנה, שאמרה שלפחות הם טריים ומה אנחנו מבינים בכלל." (עמוד 220).

כל מי שהיה לידה סבל ממנה; הירקן זרק אותה מהחנות, אחרי שהאשימה אותו שהוא לוחץ על המשקל עם האצבע. את הקצב היא שיגעה בתלונות על השומן שהוא מותיר על הבשר, ולכן הוא לא הסכים שתיכנס לחנותו... בקיצור קוטרית ויללנית.

המשפחה התגוררה בשכונת נו'רתאנד, ואוכלסה ביהודים, איטלקים ואירים. כולם הסתדרו ביניהם ודגלו "בחיה ותן לחיות".

אדי חלקה את חדרה יחד עם אחיותיה. האב התפרנס כגזרן במפעל חגורות, סיליה עבדה כאחראית על הגימור במפעל לחולצות נשים, והאימא הטליאה סדינים בשביל המכבסה. כולם יחדיו התפרנסו מספיק, כדי לשלם שכ"ד ולממן את המזון שצרכו. אדי באום סיכמה את מצבם הכלכלי "עניים אך לא רעבים".

בבית דיברו אידיש, והאנגלית לא בדיוק היתה שגורה בפיהם. חלק מהביטויים באידיש מגוללים בעלילה עצמה.

סיליה-הבת האמצעית, קיבלה יחס מועדף מהאם: "סיליה היתה "עדינה"... ככה מאמע קראה לה... "לסיליה שלי יש ידי זהב, היא מסוגלת לתפור כנפיים לציפור וגם כזאת ילדה טובה: צנועה, ממושמעת לא עושה צרות בכלל"... (עמוד 14).

לאורך כל העלילה סיליה זכתה ליחס מיוחד לעומת הבנות האחרות. סיליה היתה חסרת ביטחון עצמי, לא אהבה לצאת מהבית, לא היתה מוכנה לדבר באנגלית והשתלבה פחות בחברה החדשה. (אולי בגלל העובדות הללו סיליה קיבלה יחס מועדף).

על אדי, האם אמרה שהיא אנוכית ועצלנית ולא יודעת לתפור. על בטי, האחות הבכורה שעזבה את הבית, למורת רוחה של האם היא צרחה, ואמרה שבנות צריכות לגור עם המשפחה שלהן עד שהן מתחתנות, ומי שעוזבת את הבית קודם היא חתיכת "קורבע" (זונה באידיש).

לאדי לא היה טוב בבית, לעומת זאת את בית הספר ומלאכת הלמידה והקריאה אהבה מאוד. עם סיום הלימודים הומלצה להמשיך את הלימודים בתיכון, אך ההורים סירבו ורק לאחר "שכנועים" סוכם שתלמד שנה אחת. אדי ברחה מהכאוס שהיה בבית, ומילאה את שעות אחה"צ בסיפריה, וכך היא התוודעה למועדון קריאה, לפעילויות נוספות, וחופשות משותפות לרבות לינה באכסניית רוקפורט.

הסבתא מגוללת את תולדות המשפחה לאורך כל העלילה, ולא מדלגת על אף דמות ממשפחתה הקרובה.

הספור כולל מגוון של אירועים רבים: מוות ממחלות, אובדן, מלחמת העולם הראשונה, מגפת השפעת שהמיתה אנשים, המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב, עוני, רעב, תקופת היובש מאלכוהול, השפעת המלחמה על החיילים (פוסט טראומה), רכבת היתומים והעסקת ילדים, פמניז'ם, מערכות היחסים בתא המשפחתי, האהבה הראשונה, האכזבות, האוירה בקהילה היהודית, יחסי חברות ועוד.

למרות האירועים הקשים והטרגדיות, העלילה מגוללת בקלילות ואינה מעיקה.

מאידך גיסא, בגלל הגודש באירועים, היתה לי הרגשה שאניטה הגישה לשולחן את כל מה שיש לה במקרר.

צורת הגשה כזו נותנת תחושה של "טעמתי, בסדר ומה המנה הבאה?" כך הכתיבה "רק נגעה" בנושאים חשובים, ולא הידקה את החגורה סביבם. לדעתי היו נושאים מסויימים שמן הראוי היה לחפור ולהעמיק בהם.

למרות החסרונות, אפשר ליהנות מהקריאה בספר, ואני כן ממליצה עליו.

אני אוהבת את הכתיבה, העריכה בפרקים, הקצב, המשפטים באידיש שהעלו חיוך על שפתיי, ובסך הכול מדובר בסבתאלה מקסימה, שהלכה כנגד כל הסיכויים של אותה תקופה.

לי יניני