וזרח הלילה - אילה בן פורת

וככה זה מתחיל:

"העובדת הסוציאלית שמכריחים אותי לפגוש כל יום שלישי אומרת שאין אנשים רעים, רק מעשים רעים. בחירות רעות. היא אומרת שלכולנו יש כל מיני צדדים וכל מיני רצונות ודחפים, ושהחוכמה היא להכיר אותם וללמוד להשתלט עליהם בזמן.
"תנסה לחשוב," היא אומרת לי, "מה היית צריך לעשות אחרת בשביל שכל זה לא יקרה?"
"לא יודע."
היא מנסה עוד פעם. "נגיד שהייתי אומרת לך שאתה יכול לחזור בזמן ולשנות דבר אחד, לאיזה רגע היית חוזר?"
שאלה טובה. כל הזמן אני חושב עליה ולא מצליח לענות. אני מגלגל את הכול אחורה כמו סרט, ואז עוד אחורה, ועוד קצת, עד שפתאום הסרט נגמר לי. כל פעם זה ככה."
את הספר הזה סיימתי לקרוא לפני שתי יממות, ושלא כמנהגי לקחתי לעצמי פרק זמן לעכל אותו. המשפט שהדהד בראשי במשך היומיים האלה היה: "מה זה משנה?" כן, זה משנה!

כל הסיפור מגולל על ידי נער שחיי בתוך בועת סבון. סופה של בועת סבון ידועה לכולנו, הבעיה היא שבספר הזה, הבועה כל הזמן מרחפת ומסתובבת סביב עצמה. היא תתפוצץ? היא התפוצצה? ומה יהיה כאשר תתפוצץ?

השאלה שלא נותנת מנוח לקורא היא: "מה היה יכול להיות אחרת?"

הספר הנוכחי הינו ספר ביכורים, שנכתב על-ידי ד"ר אילה בן-פורת. בכתיבה ייחודית היא מעבירה לקורא, את עולמו וחוויות העולם הפנימי של נער "בלי שם", ולא לחינם "בלי שם"...

מה יש בכל זאת בתוך הבועה הזו שמרחפת מעל עמודי הספר?

"סחיבות" מהמכולת של יואל, משטרה, בריחה מהבית לכל הלילה, עישון אסור, בקבוק של מים מינרלים שמכיל וודקה, חברה טובה-ניקה הכלבה, סכין יפנית, ריח של דבק וטיפקס... כן, כן,... זה מה שיש!

איפה ההורים? טסו לשליחות לקולוראדו, ובגלל סירובו של ה"בלי שם" להצטרף אליהם הפתרון: פנימייה. ומה בסופי שבוע? בילוי בבית בחברת הכלבה האהובה עליו-ניקה. ארוחות סופ"ש? לבד עם בירות, פיצה, וודקה ולקינוח-ריחות של טיפקס או גו'ינט.

שלא תבינו לא נכון, הנער גדל במשפחה סוציו-אקונומית שכסף לא היווה בעיה. האב עבד במשרד החוץ, האימא ספרנית ואח צעיר ממנו. הכול בסדר... אבל...

ד"ר אילת בן-פורת מזינה את הסיפור בכמויות גדושות של סדיזם, רוע לב, אכזריות, אונס, רצח, אלימות וכל מה שלא ...

כבר בגיל צעיר הנער התבודד ונמנע מחברה אנושית. רק ניקה הכלבה הייתה כל עולמו. והוא? חי לו מסוף שבוע לסוף שבוע כדי לפגוש את ניקה. משך השבוע היה בשבילו גשר שעליו היה לחצות.

החברים הראשונים שהוא מצליח ליצור עימם קשר בפנימייה: אלכס ואירה. אח ואחות שהועברו לפנימייה מסיבות שונות. מה עושה לו הקשר הזה? האם הוא מצליח להתברג לעולמם? האם כל שלושת המוסקטרים הללו מצליחים לפוצץ את הבועה או ש...

אחת הסצנות שמדגישה את עולמם של הנער ואלכס, לקוחה מהבילוי הלילי בבריכה כששניהם ב"קריזה" משליכים את כל מה שמצאו מסביב לבריכה: כסאות, שולחנות, שמשיות, פחים ועוד... וכשנגמר המלאי מה קורה? עמוד 210: "... אני מושיט לאלכס את הבקבוק ואנחנו יושבים ומסתכלים על הבריכה. חלק מהדברים שקעו במים וחלק צפים למעלה כמו סירות משונות."... האם הוא יצליח יחד עם אלכס לצוף כמו אותן סירות?

בפנימייה הוא לא מתגעגע למשפחתו. מבחינתו מהרגע שהם טסו לחו"ל הם לא קיימים עבורו... "כשאני נזכר בהם מיד פעם זה כמו להיזכר במשהו שהיה מזמן..." (עמוד 52)

הסיפור הקשה הזה נוטע בליבו של הקורא מגוון של רגשות ולא נותן מנוח. הנושא מייגע, ומגולל במעברים בין זרעי "עבר", לתוצאה בהווה והשאלה היא: "ל-א-ן?"

לא לחינם ד"ר אילה בן-פורת לא השמישה שם לגיבור הסיפור... מה זה משנה בעצם? מי צריך שם בכלל?

הספר מחולק לחלקים, וכתוב בהווה עם הבזקים לזמן עבר, הכוללים את מערכת היחסים והתנהלות המשפחה בדלת אמותיה.

ד"ר אילה בן-פורת מעבירה תחושה שהגיבור מתהלך בינינו "כחי – מת". הוא פוצע את עצמו בסכין היפנית שברשותו, ורק ואז הוא מרגיש "חי".

הכתיבה מיוחדת ומעציבה כאחד. אין כאן מטאפורות סיפרותיות, נופים קסומים וירוקים, מעגלים סגורים, שמחת חיים, אהבה, סליחה, נחמה, צבע, פשוט כלום! יש כאן רק צבע אחד שקוף או אפור!

בסיכומו של יום, ולאחר שחשבתי לא מעט, לא הייתי ממליצה על הספר הזה לנוער. למה? משום שהעוגה הזו מכילה במקום קמח, ביצים וסוכר רעיונות וטרגדיות עם הרבה מלח...

מאידך גיסא, כן ממליצה לכל ההורים, אנשי החינוך וכל בוגר להרחיב את שדה הראיה שלו ולהביט גם לשוליים.

הנער הזה הוא "השול של כביש החיים". (לצערי, ולצער כולנו לא רק הוא...).

איפה טעינו? האם טעינו? מה לא ראינו? האם אפשר לעשות הכול אחרת? כן? לא? ואם כן? איך?

בשורה התחתונה: ספר שואב, מטלטל, מצמרר, פוצע ועוצמתי שמותיר גוש בגרון!

לי יניני