הצמחונית - האן קאנג

סקרה את הספר: אסנת פיינזילבר ברדה

זמן רב לא יכולתי להתרכז בקריאת ספר, גם ספרים שניסיתי לקרוא הנחתי אחרי מספר עמודים. אין ספק שפייסבוק והרשתות החברתיות האחרות הכניסו לחיי הרבה מילים כתובות, והגודש הזה לא מאפשר להתרכז בקריאה אחרת.

כך היה עד שהתחלתי לקרוא את הספר הזה שכבש אותי בדיבור השקט שבו. יונג-יה היא אשה קוריאנית אפרורית, שסיוטי לילה שפוקדים אותה, גורמים לה להפוך לצמחונית. השינוי הזה לא עובר בשקט בחברה שבה אכילת בשר היא חלק מרכזי בתרבות, ויונג-יה מתעמתת עם הקרובים לה: תחילה עם בעלה, המתבייש באשתו הצמחונית, במיוחד בארוחת ערב חגיגית של חברים לעבודה ומנהלים, כשאשתו לא טועמת מאף מנה כמעט, מאוחר יותר בארוחה משפחתית, בה אביה מנסה להכניס בכח בשר לפיה, ועד לאשפוזה בבית חולים לחולי נפש, שם הצוות הרפואי כופה עליה לאכול בכח.

מרתק לראות את היחס לצמחונות ולטבעונות בעולם, על רקע השוני בין תרבויות ביחס אל בישול ואכילה. בני עמים שונים מדירים מפיהם מאכלים שונים: יהודים שומרים על דיני הכשרות, מוסלמים יאכלו רק בשר בשחיטת חלאל ולא ישתו אלכוהול, הינדים לא אוכלים פרות, (אבל יאכלו באפלו ועופות). מורמונים לא שותים קולה ואלכוהול וכיו"ב. מוטיב האכילה והכנת המזון מופיע בספרים ובסרטי אוכל רבים.

בישראל, וכנראה שגם במקומות אחרים בעולם, ניתן לדבר על הטבעונות במונחים של מהפכה, עוד ועוד א.נשים מסרבים לאכול מזון מהחי, אין כמעט מסעדות שאין בהן מנות מותאמות לטבעונים, וסדנאות, וקבוצות טבעונים לרוב נפתחות בפייסבוק, חבריהם מנהלים שיח ער על איך ניתן לטבען מאכלים אהובים.

קשה לי להימנע מלהשוות ספר זה לדמויות הצמחונים בספריו של עגנון. אביו של עגנון הועיד אותו להיות שוחט ובגיל 8 הדגים לו שחיטה כשרה. המעשה הזה גרם לכך שעגנון הפך לצמחוני, ונמנע מלאכול בשר. אבל אכל דגים. חלק מהדמויות בספריו הן דמויות של צמחונים, כמו חמדת המשורר, והם צמחונים כמוהו, נמנעים מאכילת בשר אך לא נמנעים מאכילת דגים. רינה לי שכתבה את הספר "עגנון והצמחונות" תארה את סוגי הצמחונות שהיו מוכרים בתקופה שהספר נכתב (לא נראה לי שהכירו אז את הטבעונות), וכותבת על הצמחונות של עגנון גם בהקשר של חזונו של הרב קוק – באחרית הימים לא יצטרכו לאכול יותר בשר, ולא יסבו צער וסבל לחיות. עד אז אפשר ורצוי לדגול בצמחונות.

היחס אל הצמחונים בספרי עגנון ובחברה (כאמור, בעבר), הוא יחס של זלזול, על כך שהם נמנעים מהנאות החיים. דמותו של חמדת וצמחונים אחרים נמנעים גם מהנאות הבשרים האחרות, או שהם מתקשים להשיג ולשמור על קשר עם נשים.

הסיפור מובא כדיבור שמדברים אל עצמם ארבעה קולות: בעלה של יונג יה, יונג יה, גיסה האמן, ואחותה. החידוש בספר הוא הקשר שהוא קושר בין החברה הקוריאנית הפטריאכלית לצמחונות – רוב הגברים בספר (חוץ מהגיס אמן הוידאו, שאף הוא מנצל את יונג-יה בדרכו) כופים על הגיבורה להתלבש בדרך מסוימת, להתאפר בדרך מסוימת ובעיקר, לאכול בשר. שיאו של הסיפור כשיונג-יה רוצה להתמזג סופית עם הטבע ולהפוך לעץ. ואגב, הגיבורה נמנעת גם מביצים ומחלב, וגם זורקת את הנעליים שלה העשויות מעור. כנראה שחשבו ש"הטבעונית" זה שם מוגזם מדי.

הסופרת, האן קאנג, היא זוכת פרס הבוקר הבינלאומי לשנת 2016.

"עד שאשתי הפכה לצמחונית, תמיד חשבתי שהיא אשה רגילה לגמרי, בכל מובן.למען האמת, בפגישתנו הראשונה לא נמשכתי אליה כלל. קומה ממוצעת, שיער באורך בינוני, לא קצר ולא ארוך, עור פנים צהבהב וחולני למראה, עצמות לחיים בולטות במקצת. תווי פני החיוורים והמבוישים גילו לי כל מה שהייתי צריך לדעת. בשעה שהתקרבה לשולחן שבו המתנתי לה, לא יכולתי שלא לשים לב לנעליה – הנעלים השחורות הסתמיות ביותר שאפשר להעלות על הדעת, ולהליכה האופיינית לה, לא מהירה ואף לא איטית, הליכה שאינה מצטיינת בנחישות נמרצת אך גם לא באלגנטיות נשית.

ובכל זאת, אף על פי שלא חשתי משיכה יוצאת מגדר הרגיל, לא צדו עיניי פגמים ראויים לציון, ולכן לא מצאתי סיבה מיוחדת שתמנע מאתנו להינשא. אישיותה הפסיבית של האישה הזו, שלא מצאתי בה קסם רב, ואף לא רעננות כובשת לב, או לחילופין עידון נדיר, התאימה לי ככפפה ליד. (עמ' 5).

"אילו אמר לי מישהו כי מאז ומתמיד אכילת בשר עוררה באשתי תחושת קבס קלה, עוד הייתי יכול להבין זאת, אך המציאות הייתה הפוכה – מאז שנישאנו, הוכיחה אשתי שהיא טבחית מיומנת לאין ערוך, והתנהלותה במטבח תמיד עוררה את התפעלותי. היא נהגה להקפיץ צלעות במחבת רוחשת כשהיא אוחזת בידה האחת זוג מלקחיים ובידה השנייה מספריים, ובתוך כך חותכת את הבשר לרצועות קטנות שניתן לנגוס בהן בקלות. תנועותיה מורגלות וזריזות. את בטל החזיר הריחנית והמקורמלת המטוגנת בשמן עמוק, הכינה באמצעות השריית הבשר בג'ינג'ר קצוץ וסירופ עמילן דביק, אך ללא ספק, מנת הדגל שלה הייתה פיסות בשר בקר דקיקות מתובלות בפלפל שחור ושמן סומסום, שאותן נהגה לצפות בשכגה נדיבה של אבקת אורז דביק, כיפי שנהוג להכין עוגות אורז או חביתיות, ולטבול אותן בנזיד שאבו-שאבו מבעבע. היא הכינה ביבימבאפ (אורז דביק שעליו ירקות מוקפצים) עם נבטים, בשר בקר קצוץ ואורז שהשרתה מבעוד מועד, מטוגן בשמן סומסום. מאכלים נוספים מעשי ידיה היו מרק סמיך של עוף וברווז עם חתיכות גדולות של תפוחי אדמה ומרק בשר חריף, גדוש בצדפות רכות והמולים שיכולתי לחסל בעונג רב שלוש מנות ממנו במחי ארוחה אחת. (עמ' 16-7).

"יונג-יה", שאג חמי, "את עדיין לא אוכלת בשר?" עד אז הוא מעולם לא השתמש במכשיר טלפון, ויכולתי לשמוע את צווחותיו הנסערות הבוקעות מהשפורפרת. "במה את חושבת שאת משחקת? אה? להתנהג ככה בגילך, מה מר צ'ונג עלול לחשוב?" אישתי ניצבה על עומדה בדממה מוחלטת, מצמידה את האפרכסת לאוזנה. "למה את לא עונה, את בכלל שומעת אותי?"... "בכל מקרה אתם באים בחודש הבא אז אני מציע שנושיב אותה לשיחה ונטפל בעניין" (עמ' 31).

"הגשם הפך כבד בהדרגה, ככל שנקפו השעות. זה קרה בחודש מרץ, ולכן החשכה ירדה בפתאומיות. האחיות התפצלו ובדקו כל פינה בהר הסמוך, ולמרבה המזל אחת מהן הצליחה בסופו של דבר למצוא את יונג יה – למעשה זה היה פשוט נס, כך אמר הרופא. ככל הנראה, האחות נתקלה ביונג-יה הפינה מבודדת בתוככי היער שכיסה את מדרון ההר, ניצבת שם קפואה במקומה וספוגת מים כאילו הייתה אחד מהעצים המבהיקים" (עמ' 116-7)

אסנת פיינזילבר ברדה - מרצה לקולנוע.