ילד מזוודה - עמנואל גד ששפורטש

"ילד מזוודה" הינו ספר ביוגרפי של עמנואל.

מה בסך הכל עמנואל ביקש?

ששם האב יופיע בתעודת הזהות שלו.

מסתבר שזה לא טריוויאלי...

הספור מתחיל בדצמבר... זהו החודש האחרון בשנה שבו הלילות ארוכים והימים קצרים. חנוכה, ולא רק חנוכה נר שמיני של חנוכה... הילד ואמו מתהלכים להם יד ביד, כשברקע שירי חנוכה מתערבלים עם ברקים ורעמים, ובתוך השלוליות משתקפות להן החנוכיות.

שמחה ועמנואל הקטן מסתובבים להם בתוך השכונה, שבנויה מבתים ערבים עם חלונות צרים וארוכים, שניהם מתנשמים ומתהלכים בכבדות...

אימא שמחה-סכיזופרנית ועמנואל בן השש אוחז בידה. לאן הם הולכים?

לתחנת המשטרה: "אדון שוטר... תעזור לי. אני רוצה לברוח מהאיש הזקן הזה..."

ובכל זאת, שמחה חוזרת יחד עם עמנואל לבית של "הזקן", לבית שבו היא מתגוררת עם בעלה. בלית ברירה עמנואל מוצא לעצמו פינה עם המזוודה האהובה עליו, מתכסה בשמיכה, מותיר חריץ קטן לאף, וכמו שלימדו אותו בבית הספר הוא לוחש: "שמע ישראל... אבא שבשמים, בבקשה, תעשה גם לי נס חנוכה" (עמוד 21)

למחרת בבוקר "הנס" מגיע! נס החנוכה של עמנואל היא "נחמה". עובדת סוציאלית שאוספת את עמנואל וכמובן את המזוודה, עם הנהג זבולון ומביאה אותו לאילנה-מנהלת לשכת הרווחה. בלשכת הרווחה מרוכזים הרבה ילדים עם מזוודות בעיניים מפוחדות. עמנואל ביניהם עם תפילה בליבו "הלוואי שתיקח אותי משפחה עשירה" עד שנשמע המשפט: "עמנואל, כעת אתה נוסע במונית עם גברת שושנה ועם רבקה הבת שלה. תגור בבית שלהן." (עמוד 25)

משפחת קרפון עם אימא שושנה, אבא דידו השיכור פלוס שש בנות ושלושה בנים, לא בדיוק "חיבקו" את עמנואל. כל הילדים במשפחת קרפון התגוררו בחדר אחד. דידו-אב המשפחה, רוב הזמן היה בגילופין, שר לעצמו והסריח כמו חנות משקאות וטבק... ושושנה? ניצחה על כל "המקהלה".

איך עמנואל הרגיש? "אני שם את המזוודה מתחת למיטה של רבקה, ומרגיש שהעולם שלי ריק, אני לא שייך לאף אחד. למה אימא לא מחפשת אותי? היא חושבת עלי בכלל?" (עמוד 34)

לקרוא כזה משפט מילד בן שש – זה בוקס בבטן ומיתרי הלב רועדים.

משפחת קרפון לא הייתה אחרונה. גם משפחת פטנקר "נהנתה" מחברתו של עמנואל, ובכספים שהעניקה מחלקת הרווחה למשפחות אומנה הם שיפצו את מטבחם.

עמנואל לא זכה לליטוף, חום, חיבוק ונשיקת של אם אוהבת. ההיפך הוא ספג מכות בחגורה וטולטל כבובת סמרטוטים. גם בביתם של הדוד יגאל והדודה צילה הוא לא רווה נחת...יגאל הדוד "הנחמד" ידע להשאיר סימנים כחולים, אך צילה ידעה להסתירם היטב בפני העובדת הסוציאלית שבאה לבקר את עמנואל.

עם צאתו של עמנואל לאוויר העולם הוא נשלח לבית יתומים, ומגיל ארבע נמסר למשפחות אומנות. כל משפחה אומנה עשתה בו כבשלהן.

לא היו אלומות אור בחיו ... פה ושם ביצבצה לה קרן אור בדמות נערה שהתאהב בה, או המדריך לאיגרוף. אלה היו אולי תחנות רענון בדרך שנתנו לעמנואל מעט תקווה, שלווה וזרעו בו עוצמה ונחישות.
בעוד אמו אינה מסוגלת לטפל בו, והתאשפזה בבתי חולים לחולי נפש כל יום שני וחמישי, עמנואל ספג מסכת השפלות, ניצול, התעללות, אונס, חרפת רעב. הוא הועבר מיד ליד כחפץ לכל המרבה במחיר. לצערי בזמן שילדים אספו זיכרונות ילדות, עמנואל חווה הישרדות! בליבו התנגנה לה רק תפילה אחת: "שאבא יבוא ויציל אותו".

בעודו חייל במדים שיחת טלפון אחת שינתה את חייו... אט אט בסבלנות רבה עמנואל פותח את החבילה, ושולף את סודות משפחתו. ויוצא להתמודדות עם האמת ומטען של שאלות: מי אבא שלו? האם באמת אמו נאנסה? האם מחלתה שיבשה את דעתה? ועוד.

סיפור חיו של עמנואל קשה, מטלטל ומרתק עם מגוון דמויות. בכל פרק שקראתי חשבתי לעצמי איזה תעצומות נפש צריך ילד כזה? כמה תחנות של עצב היו בחייו? אפילו בשביל להינשא לבחירת ליבו, הוא היה צריך לעבור כמה מדורי גיהינום.

לאחר שסיימתי את הספר, צפיתי גם בסרט הדוקומנטרי שתרם משקל נוסף של אמוציות. אני ממליצה לכל מי שמתכוון, או לא מתכוון לקרוא את הספר לפחות תצפו בסרט.(*)

ספר לא פשוט, ומבלי להתייחס לעריכה, אם היא מצטיינת או לא, הכתיבה של עמנואל פשוטה, בגובה העיניים וממגנטת.

בחירת הצילום שעל גבי הכריכה – מצויין. תמונה של ילד מושקף נושא מזוודה, על רקע "שום מקום", מתאים ככפפה לסיפור החיים המגולל בסיפור חיים הזה, ואפילו מזכיר את עמנואל האמיתי.

בסוף הספר עמנואל מתוודה: "...אני עדיין מתרגל לחיי החדשים, ואין בי חרטה על המסע שנשמתי בחרה לחוות בעולם זה. השכלתי להבין כי עדיף וכדאי לסלוח לעבר על מנת לצעוד אל העתיד. גמלה בליבי החלטה. אצטרף לעשייה עבור "ילדי המזוודה" שעדיין בדרך."...

אני בהחלט מסכימה עם עמנואל... "לעתים עלינו לעבור חיים שלמים בשביל להבין דבר אחד"...

בשורה התחתונה: המציאות עולה על הדמיון.

לי יניני